<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף לג:</h2>
נחזור לצדוקים אין טעם לומר שחיטתם אסורה וכן יהיה יינם אסור, שאין זה שוה, שבשחיטה אין בין האוסר והנאסר אמצעי מה שאין כן ביינם, ועוד ששחיטתן אסורה כששחטו שלא בפנינו אבל שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא קלקלו והם אינן נאמנין לומר לא קלקלנו. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק ד' (מהלכות שחיטה הט"ז), ואלו נכרי ששחט אפילו בפני ישראל ובסכין יפה ואפילו גוי קטן, שחיטתו נבלה. וכן אינן מוחזקין לגמרי במחללי שבת. פרק הדר עם הנכרי (עירובין ס"ח ב') גבי מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם. כתב שם הר"ם ז"ל (בפיה"מ), צדוקי הוא מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו, ויתבאר מכל זה כי פושעי ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז, מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר וזהו הפסק האמיתי, ע"כ. וכן אין להחזיקם בבועלי נדות לגמרי וכדאמרינן מסכת נדה פרק בנות כותיים (נדה ל"ג ב'), תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק וניתזה צינורא מפיו [ונפלה לכהן גדול] על בגדיו והריקו פניו של כהן גדול, וקדם אצל אשתו אמרה לו, ר' אף על פי שצדוקיות הן מתיראות הן מהפרושים ומראות דם לחכם, אמר ר' יוסי בקיאין אנו בהם יותר מן הכל והן מראות דם לחכם חוץ מאחת שהיתה בשכונתינו שלא הראתה דם לחכם מיד מתה. ותיפק לו משום צינורא דעם הארץ, אמר אביי בצדוקי חבר. אמר רבא צדוקי חבר בועל דם משוית ליה. אלא אמר רבא רגל הוה וטומאת עם הארץ טהרה שויוה רבנן ברגל דכתיב ויאסוף כל ישראל אל העיר כאיש אחד, הכתוב עשאן כלן חברים. פי' בועל נדה משוית ליה דקתני ומטמאין משכב התחתון כעליון, והר"ם ז"ל קראן פושעי ישראל לא משומדים. ויש הפרש גדול ביניהם כאמרם ז"ל ריש מס' חולין (ה' א'), מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ואם הצדוקי אוכל בשר עוף בחלב, הן במקומו של ר' יוסי העמידוהו על דינו והיו אוכלין אותו שאין לו חלב אם וכדאיתא פרק כל הבשר (חולין קט"ז א'). ומסתברא שיש לחוש אם אחד מהם קדש בת ישראל וכדאמרינן (עי' טור אהע"ז סי' מ"ד) בכותי שקדש הוה עובדא ואצריכה גיטא, וכן כיוצא בזה, נמצא אם כן קולו חומרו.
<h2>דף מו:</h2>
דין פירות ישראל בקרקעו ומרוחו ממה הם חייבין בזמן הזה. איתא בירושלמי מסכת שביעית פ"ו (ה"א) דאמרינן הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו, רבי יוסי ב"ר חנינא אמר דבר תורה נתחייבו, שנאמר (דברים ל' ה') והביאך יי אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו', רבי אלעזר אומר מאליהן קבלו המעשרות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידם. נמצא לפי זה דלרבי יוסי מעשרות בזמן הזה דאוריתא ולרבי אלעזר דרבנן. והראב"ד ז"ל עושה הכל דאוריתא בזמן הזה בכבוש שני, ומדרבנן בכבוש ראשון, וכמו שנבאר בג"ה. והר"ם (תרומות פ"א הכ"ו) ז"ל עושה הכל דרבנן. ואיכא דסבירא להו כרבי אלעזר, והביאו ראיה מדאמרינן מסכת מעשר ראשון (מעשרות פ"ב מ"א), היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. כתב על זה טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומסתברא דפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליעזר במעשרות והוא הדין בתרומה. והראיה דאמרינן בירושלמי (תרומות פי"א ה"ד), תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלש פעמים ודיו. א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה. אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי אבא תרומה בעון מיתה ובמאה, ונבלה בלא תעשה ובששים, ואתמר הכין. אמר ליה כמה דאמר מאליהן קבלו המעשרות, ולפיכך הקלו בה. הרי שהקושיא הייתה מתרומה ופרוקא ממעשר. ופריך, הרכינה ומיצת הרי זה תרומה ואת אמרת הכין. ומשני כמאן דאמר על ידי באור הוא נגעל. כלומר שהאור מפליטה ומגעילה לא שנקל בה, אם כן לכאורה כרבי יוסי אזלא. וכן נראה מההיא דסוף פרק האומר התקבל גט (גיטין ס"ה א') גבי מערימים על מעשר שני.
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ז ב'), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
גם ממה שבארנו יתחייב שאם נמצא שבזמן הזה, כלומר אחר שעלה עזרא, שהיו מעשרין ירק, שיהיה דגן תירוש ויצהר דאוריתא שיבא זה וילמד על זה. ואמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ו), מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, ואף ר"ג שהיה עמו (עשה) [עישר] לבסוף כל פירותיהן ודאי. ורבי עקיבא ור"ג בנו של רבי היו אפילו אחר חורבן שני. תוספתא מסכת מעשרות פ"ג (ה"ז), אמר ר' יהושע בן קבוטל מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשר. מסכת עדיות פ"ג (מ"ג), מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. מסכת שבת (ל"ד א'), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. עוד פרק מפנין (שבת קכ"ז ב'), בשעה שאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא אינם מעושרות. והיו מעשרין ירק, אם כן היו דאוריתא. ואם תאמר שהיו מחמירים על עצמם, זה אינו, שהרי ירושלמי אומר שם כמו שאסור לטהר הטמא כך אסור לטמא הטהור, ומעשה דרבי בבית שאן יוכיח, והכל מטעם קדושה שניה קדשה לעתיד לבא. והר"ם ז"ל גם כן פסק אותה שכתב פ"א (ה"ה), כיון שעלו בני גולה והחזיקו במקצת הארץ קדשה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וזאת הקדושה מחייבת הארץ מחקי התרומה והמעשרות מדין תורה כבתחלה, ואף על פי שבני גולה לא היו ביאת כולם, שאם תאמר שלא חייב אותה קדושה בחקי הארץ אלא מדרבנן אחר שלא היה ביאת כולם, אם כן קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא לא באה אלא מכח דבריהם לחוד, ואנן מכח קרא קא אתינן דאמרינן (ערכין ל"ב ב'), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, אלא על כרחיך מדאוריתא וכדאמרנא. גם זולת זה יש בזה כמה ראיות. אם כן אחר שהתבאר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, יהיה בדגן תירוש ויצהר בתרומות חיוב מיתה במה שקדש עזרא.
<h2>דף נז.</h2>
על יינו [של צדוקי] מסתברא לכאורה שהוא אסור דלא חייש למגע גוי, ומגעו אינו אוסר, דלאו עובד ע"ז הוא. האמנם ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות עבדים פרק ו' (ה"ו) יראה שיינו מותר בשתייה, דבר זה לשונו, וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים בעד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כנכרים לכל דבריהם, אנו למדים לצדוקין בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ע"כ. ואין לומר שזהו לעניין עדות לחוד ולא לכל מילי, שהרי אמרו ז"ל (חולין ו' א') ג"כ שמבטלים רשות לעניין שבת כישראל. ויין כותי בזמן ההוא היה מותר, וכדאיתא סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבין הכותיים וכו' ומחל ושותה. וכן מההיא עובדא דאיתא מסכת חולין פ"ק (ו' א') שאז נתגלה חרפתם. ומשום הכי אי מוקמת ההיא דהלוקח במטהר יינו של כותי הא איכא הא. וכן מסכת חגיגה (כ"ד ב'), חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרות היין והשמן. כלומר שהיו חשודין על המעשרות כעם הארץ וכן על טהרה. סוף פרק דם הנדה (נ"ז א'), זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו, זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי תחומין ויין נסך. וכמה דברים יש בתלמוד שהיו הכותיים אז ראוים להם. עוד פרק דם הנדה (נ"ו ב'), כותיים נאמנין לומר שם קברנו את הנפלים או לא קברנו. והוינן בה, והא לית ליהו ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט, י"ד). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. מכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שמותר לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מיתיהן, דמשמע מהא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. אבל הר"ם ז"ל (אבל פ"ב הט"ו) כתב שאין נכנסים, שאפילו היה תפוש בקרובו בכניסה ובחיבורין ומותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש ממנו לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. ואין טעם לומר שהצדוקי אינו חושש למגע גוי אם כן נאסר יינו מטעם החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה. עוד דיינו לא מצינו דנאסר במניין. אבל אם משביעין הצדוקי חבר על פי זה העיקר על יינו שלא נגע בו גוי פשוט הוא שמותר בשתיה, שאף על פי שאינו חושש אלפני עור חושש הוא לעצמו שלא יעשה עבירה בעבור זולתו וישבע לשקר. וכיוצא בזה הוא שאמרו ז"ל פרק הכל שוחטין (חולין ד' א') גבי שחיטת כותי מותרת אמרינן, כיוצא בו מצא בידו דקורייא של צפורים קוטע ראשו של אחד ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כלומר שאף על פי שאינו מוזהר אלפני עור מזדהר הוא אנפשיה, וכדאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב'), הני כותאי עשורי מעשרי. כלומר דבמידי דאוריתא כשרוצים לאכלו מזהר זהירי אבל למכור לא דלא חיישי אלפני עור. וכל שכן בארצות האל, שהישמעאלים גרים שם, וישמעאל מגעו שלא בכונה מותר בשתיה דלאו עובד ע"ז הוא וכדברי הר"ם ז"ל. (הל' מאכלות אסורות פי"ג הי"א).
